ספר חדש: בזמן שנותר – שירים ויצירות מאת ד"ר עיינה פרידמן

 

ספר חדש:

בזמן שנותר – שירים ויצירות מאת ד"ר עיינה פרידמן

 

"בזמן שנותר – שירים ויצירות" מאת ד"ר עיינה פרידמן, בהוצאת הספרים אוריון, הוא אלבום מרהיב בו אסופת יצירות ושירים נוגעים ללב.

 

השירים של עיינה עוסקים בכמה קטגוריות עיקריות: השואה - כבת דור שני לשואה, הבדידות, אנטישמיות, פמיניזם והתפעמות מהטבע.

 

המסר העיקרי העולה מהספר הוא להעריך את החיים, להתפעל מהיופי של הטבע. להיות טובים זה לזו.

 

ד"ר עיינה פרידמן, תושבת רמת גן, היא אומנית רב תחומית (וידאו, פיסול ומיצב) ואוצרת תערוכות אומנות שמתמקדות בעיקר בנושאים חברתיים

 

לספרה "בזמן שנותר – שירים ויצירות" קדמו ארבעה רומנים שראו אור בהוצאת אוריון. ספרה הראשון "שיק פאריז" עוסק בתקופה החשוכה בתולדות האנושות - השואה. ספרה השני "דווקא אשכנזייה נחמדה" עוסק באירועים על רקע פערים עדתיים ודעות קדומות שזכו להתייחסותה בעקבות הערות גזעניות ששמעה בעת שירותה הצבאי וגם מהירקן בשכונה, שמצא לנכון להחמיא לה כי דווקא היא אשכנזייה נחמדה -דהיינו- בניגוד לכל השאר. "יחסית לגילה" - רומן מרתק ומרגש שחושף פן של החיים בגיל השלישי שמוצג כאופטימי ולעיתים הומוריסטי. גיבורות העלילה זוכות למחמאות על עבודתן חרף גילן המתקדם, אך גם נתקלות בדעות קדומות לגבי בני הגיל השלישי. הספר "ביתי אינו מבצרי" עוסק ביחסי שכנים בבניין רב קומות. הדיירים על "צבעוניותם" החברתית מספקים מצבים ואנקדוטות שיכלו למלא סדרות קומיות בשלל מצבי חיים בלתי צפויים. בספר פסיפס של דמויות במגדל קומות שמספקות הרבה רכילות ותרחישים מפתיעים.

 

עיינה פרסמה גם 12 ספרי ילדים שעוסקים במצבים מורכבים בחייהם של ילדים ובפרקים מתולדות העם היהודי.

 

עיינה פרידמן: "ספרי החדש משלב בין שירים שנכתבו רובם במהלך שלוש השנים האחרונות, לבין יצירות אמנות בטכניקות שונות מתקופות שונות בחיי. נוצר חיבור בין המילה הכתובה, לבין הנראות הוויזואלית, ואלו משלימות האחת את האחרת. לכל פן של אמנות - אם זה השיר, או פסל עץ, או תצלום - גם חיים עצמאיים, אך השילוב יוסיף נדבך שיעשיר את הקורא והצופה".

 

"בזמן שנותר – שירים ויצירות" מאת עיינה פרידמן. הוצאת הספרים "אוריון", 71 עמודים. שנת 2023

 

שירים מתוך הספר:

 

 

טִפּוֹת רִאשׁוֹנוֹת

 

מוּל טֶבַע קָסוּם שֶׁל יַעַר וְיָם

נוֹפָהּ שֶׁל הָעִיר שֶׁאֵלֶיהָ הִגַּרְתִּי,

מְהַדְהֲדוֹת תְּמוּנוֹת זִכָּרוֹן

מִנּוֹף יַלְדוּתִי.

בְּמִבְנֶה שֶׁל חֵץ, בָּרָקִיעַ מֵעַל,

דּוֹאוֹת צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת כָּנָף,

נוֹדְדוֹת אֶל עוֹנַת סְתָו אֲבוּדָה.

מִבַּעַד לִזְכוּכִית הַחַלּוֹן הַכְּפוּלָה

נִשְׁמָעוֹת יִלְלוֹת לַהֲקַת תַּנִּים

שְׁלוּבוֹת בְּמַקְהֵלָה.

הָאֶחָד קוֹרֵא, הַלַּהֲקָה זוֹעֶקֶת בְּעִקְבוֹתָיו

וְהַיְּלָלוֹת כְּמוֹ נֶאֱרָגוֹת זוֹ בָּזוֹ,

לִבְלִיל שֶׁל אֵימָה.

צַמְּרוֹת עֲצֵי אֵיקָלִיפְּטוּס זָעוֹת כִּמְעַרְבֹּלֶת,

עֵין הַבָּרָק מִתְפַּתֶּלֶת בְּזָוִיּוֹת חַדּוֹת.

טִפּוֹת רִאשׁוֹנוֹת צוֹנְחוֹת

עַל שִׁמְשַׁת קִיר הַזְּכוּכִית,

מוֹתִירוֹת חוֹתָם בְּשִׁכְבַת אֲבַק הַקַּיִץ.

פְּסִיעוֹת רַגְלָיו הַיְּחֵפוֹת

שֶׁל שָׁכֵן הַקָּמֵל בִּבְדִידוּתוֹ

מְהַדְהֲדוֹת מֵעָלַי, כִּמְסַמְּנוֹת בֹּקֶר

שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה.

 

אָחוֹת וְאֵם

 

בְּמוֹ יָדֶיהָ טָוְתָה אֶת תַּחֲרַת חַיֶּיהָ,

בְּמוֹ יָדֶיהָ טִפְּלָה בְּאַחֲרִית יָמֶיהָ

בְּבִתָּהּ הַתְּשׁוּשָׁה שֶׁהַגּוֹרָל הֵמַר עִמָּהּ

וְרִתֵּק אוֹתָהּ לְכִסֵּא גַּלְגַּלִּים.

 

הַיָּדַיִם שֶׁלִּטְּפוּ חוֹלִים בְּמַחְלָקוֹת חֲשׁוּכוֹת,

הַיָּדַיִם שֶׁהֵקֵלּוּ עַל פְּצוּעֵי  גּוּף וְנֶפֶשׁ,

הַיָּדַיִם שֶׁאָרְגוּ תַּחְבּוֹשׁוֹת,

לִטְּפוּ עַכְשָׁו אֶת פְּרִי בִּטְנָהּ

הַיְּשׁוּבָה מוּלָהּ בִּדְמָמָה, בְּחִדָּלוֹן,

וּפָנֶיהָ חִיְּכוּ,

וּפָנֶיהָ הֵאִירוּ בְּנֹגַהּ שֶׁל רֹךְ,

הַשָּׁמוּר בֵּין חַדְרֵי לִבָּהּ הַדּוֹאֵב.

 

כְּאֵבָהּ שֶׁל אֵם, כְּאֵבָהּ שֶׁל אָחוֹת.

עִם בּוֹא הַזִּקְנָה

 

עִם בּוֹא הַזִּקְנָה, נִסְדָּק הַזִּכָּרוֹן

וּפֵרוּרֵי דִּמּוּיִים מִתְפַּזְּרִים לְמַרְגְּלוֹת הַשְּׁתִיקָה

כְּשִׁבְרֵי מַרְאָה הַמְּשַׁקֶּפֶת קִטְעֵי תְּמוּנוֹת

כְּכִתְמֵי צֶבַע אַקְרָאִיִּים.

 

עִם בּוֹא הַזִּקְנָה, נִפְרָשׂוֹת כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן

אֶל מֶרְחֲבֵי עוֹלַם הָאֶתְמוֹל הַמֵּכִיל וּמוֹחֵק

וְנוֹצֵר אֶת נִצָּנֵי הַמָּחָר,

וּמֻטַּת כְּנָפָיו נִפְרֶשֶׂת כִּמְנַסָּה לְשַׁמֵּר

אֶת עָצְמַת הַיְּקוּם עַל צְלִילָיו,

מִשְׂחֲקֵי תְּנוּעוֹתָיו, רֵיחוֹתָיו.

כְּקָלֵידוֹסְקוֹפּ שֶׁנִּרְמַס

וְצוּרוֹתָיו נָפוֹצוּ.

תֶּכֶף אָשׁוּב

 

הָלַכְתִּי לְרֶגַע, תֶּכֶף אָשׁוּב,

לִיצוּעִי שֶׁעַל הַמִּדְרָכָה,

לְיַד הַנַּחֲלָה.

כָּאן, לְיַד הַשּׁוּק בְּתֵל אָבִיב

פָּרַשְׂתִּי אֶת מְקוֹם מִשְׁכָּבִי.

 

הָלַכְתִּי לְרֶגַע, תֶּכֶף אָשׁוּב.

חִפַּשְׂתִּי מָקוֹם,

לִהְיוֹת לְרֶגַע עִם עַצְמִי,

הַרְחֵק מֵאוֹתָם אֲנָשִׁים

שֶׁמִּתְכּוֹפְפִים לְהָטִיל מַטְבֵּעַ,

אַךְ לֹא מַשְׁפִּילִים מַבָּטָם אֶל עֵינַי.

 

הָלַכְתִּי לְרֶגַע, תֶּכֶף אָשׁוּב.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיַּגִּידוּ לִי מַשֶּׁהוּ,

מִלָּה,

אֲפִלּוּ שָׁלוֹם קָטָן,

וְאֵדַע שֶׁדִּבַּרְתִּי הַיּוֹם עִם אָדָם

שֶׁרוֹאֶה אוֹתִי

וְרוֹאֶה בִּי

אָדָם.