ספר שירים חדש: שירה קסומה מאת אוסנת

 

ספר שירים חדש:

שירה קסומה מאת אוסנת

"שירה קסומה" מאת אוסנת בהוצאת ספרי ניב, הוא אסופת שירים נפלאים ומרגשים שרוקמים יחדיו מסע תודעתי, רגשי ורוחני של אדם בעולם, ובכלל זה לידה, כאב, אובדן, אהבה, מלחמה, ספק והתפכחות ואף חתירה מתמדת לאחדות, למשמעות ולריפוי.

השירים משלבים בין קול אישי־אינטימי לקול אוניברסלי ויש בהם דימויים מן הטבע, מהמיתוס ומהיום־יום על מנת להביא לידי ביטוי חוויה של נפרדות מול כמיהה לחיבור: בין אדם לעצמו, בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהות.

אוסנת בשיריה מבקשת להבין מהו הבית, מהי ידיעה ומהו תפקיד המילה והשיר ככוח מרפא בתוך מציאות סוערת, אישית וקולקטיבית.

השירים משמשים כלי קיומי; דרך לשאול שאלות יסוד על סבל, זהות, אלוהים ומשמעות החיים. הספר מאופיין בכנות רבה, בישירות ובנגישות, באופן שיעורר בקוראים הזדהות. השירים נטועים במציאות הישראלית והאנושית המורכבת, ומבקשים ריפוי מתוכה. הממד הרוחני נוכח באופן חווייתי, עם נוכחות שרואה באלוהות עיקרון של חיבור ולא של פחד.

השירים עשויים לגעת גם בקוראים המחפשים משמעות, נחמה ושיקוף של מאבק פנימי.

"שירה קסומה" הוא ספרה הראשון של אוסנת, שבוחרת לשמור על פרטיות ומבקשת לתת ליצירה שלה לדבר בעד עצמה – לאפשר למילים ולשירים לעשות מסע עצמאי אל לב הקוראים ולרעיונות שבספר, להאיר פינות חשוכות במחשבה ולעורר חשיבה אחרת.

אוסנת: "כי בכל אדם יש מתנות לעולם. וכל שעליו לעשות הוא לחשוף ולחלוק אותן ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. והעולם גומל לו במתנה הגדולה מכולן – חיבור ואהבה לכל אשר יש. 'שירה קסומה' הוא ספר השירים הראשון שלי, המתנה שלי לעולם, חריזה של מילים ושל רעיונות מתוך מסע אישי עמוק שעברתי בשנים האחרונות. כל שיר מבטא רעיון או אמונה עמוקה שיש לי על אודות העולם, האנושות, האלוהים, הרגשות והדברים החשובים באמת בעולמנו."

שירים מתוך הספר:

האור

כשמבליח האור מתוך החשכה,

אין חיה שאינה נאנחת ואין צמח שאינו מחריש.

כל היש נדרך דריכות רוגעת

ואין דבר אשר נשאר אדיש.

האור מציף ומסנוור עיניים,

זועק: "תראו עכשיו, עיוורים!

חייתם בחושך יום כליל.

זכרו את אשר שכחתם בדרכים.

יצירי האור, ילידי השמש

ממחזרי גופים וצורות חיים.

את כל הדרי המסנוור אשפוך עליכם

ותשובו להיות אבק כוכבים.

אל אהבתי האחת, הלא ממומשת,

אשא עיניים בכל חלקיק חיים.

מלכתי, חשכה שלי, ברחת ממני,

רודף אחרייך נצח גלגולים.

חוקים קבעו שלא נוכל להתקיים יחד,

אני אוכיח שכולם שגויים.

מתוכך אבליח בכל בוקר

ואל מיטתי תשובי בדמדומים.

ואבק הכוכבים יתפזר בחלל

וישכח לאיטו את האחד שהיה,

ואני ואת, אהובתי, נמתיק סוד

ונרקוד יחד במופע הלבנה.

 

העץ והעציץ

 

זרעון קטן נבט בתוך עציץ גדול,

כטיפה בים הרגיש, עולם שלם בו לגדול.

בתוך הזרעון שכנה נשמתו של עץ עתיק,

שקמה לאיטה בפיהוק מתמשך לתוך ריק.

וכתינוק הגדל לאיש בצעדי תינוק,

גדל הזרעון לעץ בין בכי לבין צחוק.

הכה שורשים, הצמיח עלים, הרקיע שחקים

ואז נעצר, כדממת הנפטר –

העולם הגדול הפך לו לצר.

אין במה להיאחז, אין לאן עוד לשאוף,

הדפנות לוחצים,

המזון לא מספיק, האוויר מחניק,

העציץ כמו כלא סוגר על אסיר

והעץ זעק וביקש את הגבולות להסיר.

"גדלתי ועולמי קטן עליי,

קחו נא אותי אל אדמתי."

ואז שמע האיש את זעקת העץ,

כרע לידו, ליטף את עליו

וגאל את העץ מתוך חומותיו.

בתוך אימא אדמה נעץ שורשים,

במי אהבה השקה ובסבלנות האלים,

צמח עולם שלם שרק ביקש שיגדל,

ולהשיל מעליו – קליפות של זרעון וזיכרונות מעציץ.

 

זה אותו ההר

 

מבט גבוה אל פסגה תלולה,

יגיעה מעצם המחשבה,

על הטיפוס, על החספוס, על המסע.

מבט על הנוף סביב –

מטעים, שדות ופריחת האביב,

אוויר פסגות, ממעוף הציפור, בסוף המסע.

מכאן הכול נראה גדול,

מכשול ועוד מכשול,

זיעה תיגר, הגוף יכאב

במעלה ההר.

כאן תחושת ריחוף,

בין עננים ונופים אין־סוף,

מילת תודה, אנחת רווחה

בפסגת ההר.

ומה אם עוד בתחילת המסע

בגוף שכנה התחושה

של הריחוף בפסגת ההר האחד,

שנשא על כתפיו

אין־ספור שבילים,

אין־סוף אנשים,

ופסגה אחת.

 

רק עוד קליפה

 

מסכה על פני האיש,

מסתירה את כל מה שהוא מרגיש

והאמת שלו זועקת לו:

"תחוש, תרגיש,

קלף את המסכה, זוהי רק עוד קליפה."

אנושות בגאות, אנושות בשפל –

מכים גלים – סערה בתוך ספל,

והכדור המופלא ממשיך לחוג ולסוב

וללחוש לשוכניו:

"תנוחו לכם, אתם רק עוד קליפה."

החמה הלוהטת בחוזקה אליה מושכת

את כל אשר סביבה ואת כוכבי הלכת.

בצעדי ריקוד חגים סביבה,

ובקרניה לעברם היא מצהירה:

"תתקרבו, תישרפו. כולכם עבורי רק עוד קליפה."

הגוף חש את כל אשר סביב

ומציג את נוצותיו במופע מרהיב,

מזניח את הרוח השוכנת בו,

עד שתצא, ואת האור תכבה

ותלחש לעברו:

"הֱיֵה שלום, בגד לרגע, עבורי היית רק עוד קליפה."

 

היכל המראות

 

בהיכל המראות נשקפת תמונתך,

לעיניך הרואות שלום, שלום.

ובזווית העין נודדת לה דמעה,

מבכה את נפשך היודעת מלחמה.

בהיכל המראות נשקפת תמונתך,

מה תשאל את אותה המראה שעל הקיר?

אך המראה תקדים ותשאל בעצמה,

מי היפה מכל המראות שאתה מכיר?

בהיכל המראות נשקפת תמונתך

זקן, עייף, כחוש ודל.

אוצרות רבים אספת בדרך

ומכולם רק הדרך נשארת בלכתך.

בהיכל המראות נשקפת תמונתך,

מרוטשת, מטושטשת, שבר כלי.

מתי תבין שאין זה אתה?

בחירה שגויה, מראה שבורה.

בהיכל המראות נשקפת תמונתך,

לבוש בגדי מלך חדשים.

על נתינך אתה תוהה,

איך לעיניכם אני עירום ואת בגדיי אינכם רואים?

בהיכל המראות נשקפת תמונתך,

אדם אחד, נבדל ומיוחד.

הבט עמוק, צלול מעבר לזגוגית,

אתה בכול, כולם בך.

בהיכל המראות נשקפת תמונתך.

הבט עמוק אל תוך עיניך ותראה

אין־סוף עולם, אין־סוף אדם,

אמת אחת, מראה אחת.

 

 

 

"שירה קסומה" מאת אוסנת. הוצאת ספרי ניב, 84 עמודים. שנת 2026