ספר
שירים חדש:
ביסטרו
77 מאת אדית קובנסקי
"ביסטרו
77" מאת אדית
קובנסקי, בהוצאת הספרים אוריון, הוא
ספר שירים אינטימי, מרגש ונוגע, המשרטט תודעה נודדת במרחב של חיפוש קיומי אחר
שייכות, זהות וסימנים לקיום בתוך עולם מתעתע בין זיכרון להווה, בין אהבה לבדידות
ובין קול לשתיקה. השירים נוגעים ברגעי חסד, כאב חשוף, בתשוקה ובאובדן, ומעמידים
דוברת רגישה המודדת את הזמן, הגוף והשפה עצמה.
שירי הספר מגוונים ועוסקים בין היתר בגעגוע, באובדן, בזרות, על החיים, על
אהבה, על אכזבות, על בדידות, על הקיים ועל מה שלא קיים, על פרדוקסים, על כתיבת השיר
ועל חזונה של הכותבת לנצח את הרוע, את הכיעור, את העצב ואת הדיסוננטיות האנושית. לצד
תחושת הבדידות מופיעה גם אהבה גדולה למילים ולשירה.
השירים עוסקים פעמים רבות בניסיון "לתפוס" זיכרון לפני שיתפוגג
או לתת קול למה שכבר אי אפשר לומר במציאות. המוזיקה של השפה נוכחת מאוד בספר - יש
חזרות, יש מקצבים ויש דימויים שחוזרים כמו גלים. הקוראים לא רק קוראים את השירים,
אלא כמעט שומעים אותם.
קובנסקי נעה בשיריה בין מציאות לחלום, בין עבר להווה ובין כאב עמוק
לרגעים של יופי והשלמה עם האובדן הכפול שחוותה. בתוך חמש שנים איבדה את בעלה ואת בתה,
אבל למרות הגעגוע העצום היא לא נותרה מרירה, להיפך היא מחבקת את החיים בעוצמה
מעוררת השראה.
עם זאת הספר לא עצוב. לצד הכאב קיימת גם כמיהה ליופי, לתשוקה ולחופש
ובעיקר לאהבה. יש בשירים רצון להמשיך לשיר גם מול העייפות והאכזבה. הדוברת אינה
מוותרת על האפשרויות הקיומיות האינסופיות אפילו כשהיא מדברת על חושך, על בדידות או
על זיכרונות מתפוררים.
הספר מסכם את אחד הפרקים המשמעותיים בחייה של אדית בדרך פיוטית ומלאת קסם
שתגרום לכם לחבק את האנשים שקרובים אליכם ולהתגעגע אל אלה שכבר אינם.
פרופ' אדית קובנסקי (81) מתגוררת כיום במישיגן ארצות הברית, נשואה ואם לבן שמתגורר בקליפורניה. היא סבתא לשני נכדים, שהגיעה לשירה בזכות רחל המשוררת ומאז הכתיבה היא החבר הטוב ביותר שלה. משנת 1987 היא מלמדת לשון, ספרות ותרבות ישראל בWayne State University- בדטרויט-ארצות הברית.
"ביסטרו 77" הוא ספרה ה- 37 של אדית קובנסקי. ב-1985 ראה אור ספרה הראשון "מילים אחרות". שיריה התפרסמו בכתבי עת ספרותיים בארץ, בארצות הברית ובקנדה ותורגמו לאנגלית, לערבית, לרומנית, לצרפתית ולספרדית. הם זוכים למאמרי ביקורת של מבקרים ידועי שם בספרות עברית בארצות הברית בכתבי עת נחשבים. כתיבתה ניכרת במקוריות רבה לא רק בסגנונה אלא גם בגישתה הייחודית אל עולמות הרגש, הזיכרון והחוויה הנשית.
יש לציין ששירתה של קובנסקי מתאפיינת באלמנטים של היעדר, זהות אישית וזרות. קולה קול נשי, אינדיבידואלי ואוניברסלי כאחד. המקוריות שלה נובעת בעיקר מהשילוב בין שפה לירית עשירה לבין פשטות צורנית שבה היא מביעה שבריריות מבלי לוותר על עוצמה פנימית שקטה.
בין
ספריה, "החיים כבדיה" שמזמין את הקורא למסע אינטימי של דואליות בין זיכרון
ופנטזיה, פחד ושמחה, צער והילולה, דממה ושיר. מ-2014 החלה להקליט את שיריה והם
נמצאים לרכישה באתר אמזון.
שירים מתוך הספר
ביסטרו 77
אני מחפשת את מה שאני כבר לא מוצאת
משוטטת בכל הזמנים
נוגעת בדברים שהיו לי
ובאלה שחזרו ושלא יחזרו לעולם אפילו בחלומות
ושינדדו משם לכאן
ומכאן לשם
כמו אצל אישה פראית
שכבר לא מודדת צעדיה
ושלא חיה את הקיים
ושלא זוכרת שהיא כבר חצתה את הכביש
וכבר נוגעת בשמים.
אני מחפשת סימנים שאני קיימת
שזמני רחב בין כל השבילים
שאני מוקפת אהבה חולפת לנגד עיניי
מגששות בין הזיכרונות
אוחזות פרחים באמצע הקיץ
משמיעים קול גדול
ביום מתקצר יותר מן הלילה.
אני מחפשת זיכרון שכבר לא משתבש
בשיר שאף פעם לא בא לסופו
אפילו בעיר נטושה
אפילו בבית מוצף מים
נשפכים אל הים הכחול.
אני מחפשת לשיר
להאזין לכל השתיקות
בהרמוניה של צלילים בודדים
שייכים לי
לא שייכים
בגלל הרעש
בגלל העייפות התולשת מנוחתי
מלאת כל ההבטחות.
כמה אני
זרה למקום הזה
כמה אני זרה למקום הזה
כמישהי שבאה ועוזבת
ושוב באה
ושוב עוזבת
וכבר לא מדברת
וגם לא שרה
כאילו נשמטת מן הזמן
בכאב הגדול.
כמה מילים מתנגנות בי
כמה אני בונה אותן
כמו שבונים בית
ויוצאים ממנו
ועוזבים.
כמה זיכרונות נותרים לי
כמו לאישה מהלכת על החול
מול קונכיות חוזרות ובאות
ושוב חוזרות אל הים.
וידוי
אני רוצה לברוח למקום אחר
לומר את האמת
לשחק במילים סגורות-פתוחות
לנקד אותיות מדויקות
גלויות כמו השמש.
אני רוצה לזכור את כל מה שאני עושה
לזמר מלותיי מול יללת הלילה
לחיות באשליות חרוטות בי
ובדמעה נוזלת על הדף.
אני רוצה לפרום את החושך
לפסוע בצהוב היום
לשרטט גופי העירום
בשתיקה גדולה
מול נקישות הרוח.
אני מתעקשת לשיר
אני זוכרת את כל מילותיי
שובבות במוסיקה
מתנגנת בעונג ההזוי
ובאשליה נוגעת בתחתית לילי
דומה לחומר המילים
מקישות על הדף
עירומות נבוכות
גונבות אש
מתעקשות לשיר
מסתלסלות מול מפל המים
זורם קמעה קמעה
הולך ובא בין ערוגות הברותיי
רטובות בחלום פרחים מטפסים אל גובה השמים.
אני אופטימית
השיר גורם לי עונג
כמו אור היום
מתבולל באהבה מתקיימת בי
בסדר שלא מן הרגיל
ובהדר הרגע המתהווה.
אני אופטימית
בודה ניגוני
בהברות מתעלות כמו אורטוריה
מתרקמות בין מילותי החפוזות
בגירסה עתיקה
ובתשוקה גדולה מצטברת בתוכי.
לא חסרה לי מוסיקה
בהרמוניה מתנגנת על דפי
נלהבת מול השמש
נבוכה בכאב נשבר בי
כמו זיכרוני.
אני משחקת במילים
אני משחקת במילים
בדיבור שוטה
זריז נתפס בצבע הפרח
ובמסלול דברים של לילה
מסתלסלים בחיוורון הגדול
ובזרם הזמן המתהווה
כמו בשירת חלומותיי זורמים בעצב הרגע
מתגלים בתשוקה כזאת
שופעת מול סימטרית כוכבים
פורצים בנוסח הפיוט המתבקש
ובשדה חרוזים צלולים כבדולח
כרוכים בניחוח הים הגדול.
אני בודה לי מילים
עוסקת באהבה משלימה עם כל הדברים
שייכת לשיר כזה
מתמיד בי
ברגע אמיתי-שיקרי
חוזר אלי
לא חוזר
שייך לציר השמש
סמוכה מתגרה בי
בגשם ראשון
וברטט האפל מרקד על החול.
"ביסטרו 77" מאת פרופ' אדית קובנסקי. הוצאת הספרים אוריון, 78 עמודים. שנת 2026
תגובות
הוסף רשומת תגובה