ספר שירים חדש: הרצון לדייק במילים מאת טליה קמרי

 

ספר שירים חדש:

הרצון לדייק במילים מאת טליה קמרי

"הרצון לדייק במילים" מאת טליה קמרי בהוצאת ספרי ניב, הוא אוסף נוגע ומרגש של שירי פרוזה וליריקה שנכתבו בגוף ראשון, והם נשזרים יחד לכדי יצירה שלמה של התבוננות עצמית, תהליך נפשי והבעת קול נשי-רגשי עמוק.

טליה מביאה את קולה של אישה המתמודדת עם תחנות רבות בחייה. הם עוסקים בהתמודדות עם אובדן והשלכותיו, בקונפליקטים רגשיים, בתהליכי השלמה וריפוי, בשאלות אמוניות ובחזרה בתשובה. בחלק מהשירים משולב הומור, שממתן ומנגיש בעדינות כאב ומורכבויות מהותיות שפוגשות את כולנו בחיי היומיום.

הספר נשען גם על חוויות ייחודיות ומעצבות שנצברו בעבודה במחלקה הסגורה עם ילדים ונוער, ומפנה זרקור לתהליכים שעוברים המטופלים בהתמודדות עם גילוי המחלה ועם חוויית האשפוז.

"הרצון לדייק במילים" הוא ספרה הראשון של טליה קמרי.

טליה קמרי: "בגיל עשר התייתמתי מהוריי. סלדתי מרחמים, ראיתי באובדן חולשה ומוגבלות, ורציתי בכל כוחי להרחיק את הכאב. לא הבנתי עד כמה הוא קרוב אליי, עד שאט אט התמלאתי חורים בעצמי. לימים הבנתי שאני חייבת לעצור. להרגיש את עצמי, להכיר בחורים, ולהחליט איך אני מביטה בהם: האם כנקודות אור, כפתחים לנשימה, או כחורים שמרוקנים אותי ומטביעים את נשמתי. בחרתי לנשום דרכם, לכבד אותם ולתת להם מקום, בתקווה שאולי יום אחד יגלידו. ידעתי שיותירו צלקות, והתפללתי שיהיו עדינות, כאלה שאוכל להביט בהן בלי להיבהל".

שירים מתוך הספר

ירושות רגשיות

 

כשהתבקשתי לחתום על צווי הירושה הוא אמר: "זו פרוצדורה, תתכונני בבקשה.

יש ים של דפים, תצטיידי בעטים. הדיו יסתיים אחרי כמה מילים. וגם התשלום יהיה בהתאם."

נו תגיד לי בבקשה, מה הסכום הכולל?

"הירושה היא גדולה, הם השאירו הכול, ביקשו חלוקה הוגנת בקול."

בין כולנו?

"כן בוודאי."

כמה בתים, מגרשים, נחלות? בגדים, זהב, שעונים ומכוניות?

"גברתי רק תגיעי ונדבר כאן גלויות."

הדלת פתוחה, הדפים כבר פרושים, ועיניי חשכו מלעבד נתונים.

"הם השאירו הכול, לא חסכו בדבר, את רואה, מבינה, לא הגזמתי בכלל."

דפים של שמחה, דפים של תקווה, עוד דף של כאב עם סעיפי החמצה, דפים של חוזקות, כיסוי החולשות וגם של הומור, חיבוקים, נשיקות צביטות בלחיים, שיחות עם עיניים, קלסר של חמלה, הרגישות בשמיים הנחיות לגבורה עם הפוגות של צלילה, ועוד דף לאהוב לא משנה מי ומה, פסקאות של שתיקות, עם סעיפים של בריחה, חצאי חלומות שנעוצים בסיכה, חתימה אחרונה, הסכמת נטישה, הם חתמו והוסיפו, "הַפְּרֵדָה היא קשה.

תשמחו, תחייכו, תנצלו את החיים, שלכם שם תמיד, המורישים הנכבדים."

"תחתמי כאן וכאן מספר פעמים, תקבלי עותקים בימים הקרובים."

והיה לי קשה, נשמתי נעתקה, אדוני הנכבד, הנכסים למכירה?

"יש פינוי ובינוי, שיפוצים־תיקונים, שינוי העיצוב, צביעת חדרים

ירושות רגשיות מתקבלות מדי יום, מחכים לי בחוץ.

נו, סיימת כבר לחתום?"

 

לוגיסט

 

לעיתים על מנת להגיע לשעת בהירות, אתה צריך להתמודד עם תקופות של התכהות

על סף התפוררות אתה מחפש עוד חלקים, של לגו שהתפזר בכל החדרים

ואתה שוב מתבונן בהוראות היצרנים, והחוברת ישנה התקלפה מהגשמים

איך ניתן לעבוד עם כאלו חוסרים? ועם הוראות שגורמות לך לצאת מהכלים?

אתה קורא לעוד צוותים שיעזרו בחיפושים, והם אומרים לך, תקשיב לבסיס אין מחליפים

רק אתה תוכל למצוא אותו, אך ורק אתה, וכשתסיים תקרא לנו ונחזור שוב לתמונה

אתה רודף המון שנים אחרי החלקים הבסיסיים, החלקים שיחברו אותך לעצמך, לאחרים

הם ייתנו לך את האומץ להיפרד מהספה, ולבנות את הבסיס הכי נכן בתוך ליבך

זה לא יהיה מושלם, יהיו גם חוסרים, לשבת על הרצפה בגילך זה לא נעים

ויגיע העת שתכתוב את ההוראות, תדקלם אותם, ותוסיף גם הערות

 

עצים גבוהים

 

כמה קשה לרדת מהעצים –

אתה שוכח איך עלית עליהם בשמחה ובדילוגים,

אתה שוכח איך טיפסת ומצמרתם זרקת אבנים,

אתה מפחד כל כך לרדת, ולהודות בנזקים.

 

כמה קשה לרדת מהעצים –

אתה יכול לחכות שעות לסולמות ולמנופים

אתה ממתין בציפייה לצדיק אחד בסדום,

שיושיט יד, יעזור לך לרדת וייתן לך לנשום

יגיש לך כוס מים, לא ישפוט מהשדה

יקבל את סליחתך אף על פי שזה קשה

 

ואני תמיד חושבת על זמני הטיפוסים,

השרירים באופוריה לא מרגישים את התסמינים,

התסכול שוב מעודד מהיציע כעסים,

הגאווה מעוורת את עיני המטפסים

 

ואם טיפסת כה גבוה קרוב לעננים,

החמצן כמעט אוזל וסותם את המילים,

ההשלכות כבר ילוו אותך ביום מן הימים

היכן תתפוס, שלא תמעד, ותספור את הכחולים

ואיך תחזיק את התרמיל שהתמלא לו בבושה

אתה מחכה לחבלים שיאספו את החולשה

מחפש פיסה קטנה להניח את ראשך

הבנת שעצים תרצה לראות רק לצידך.

 

שמש יוקדת

 

רק כשהשמש יוקדת אני רואה את כל הלכלוכים, את כל הכתמים על השמשות ברכבים

את כל האבק שמתעופף בחללים, את כל החול שהצטבר בסנדלים

את כל השאריות שנותרו על הרצפה, את כל הקטשופ שנמרח על הספה

את כל השריטות בדלת הכניסה, את כל המחיקות על המחברת הישנה

את כל הפתרונות לבעיה כל כך קטנה, את כל הנקודות הבהירות על החולצה

את כל הפינות ביישור ההדורים, את כל ההיגיון בימים משוגעים

את כל השמחה בתקופות על הפנים, את כל הזמן בשעות החוסרים

את כל השלווה בימי החיפזון, את כל הקרוב שאתה עומד כל כך רחוק

ולמרות שאני מפצירה בך תדחי הגעתך, מתעלמת, מלאה בחמה

מסיטה את ראשי לא לחזות בהקרנה, לעזור לקרניות בשלבי ההקרנה

לא תמיד היה לי קל לראות את הדברים, על אף כל הסנוור בסוף נגלית אל הכלים

השמש הזו מקרקסת את החיים, עושה לי בעיות, קמטים ונקודות

צריכה למצוא פינה בצל ואז לחשוב על פתרונות

אסיר נמלט

 

מחר יש לו תור למומחה נפשות,

שיביט ויהנהן, ימיין את הרגשות.

"טוב, נתחיל בתיקונים, חבל על כל דקה,"

התעודות שלו תלויות בכל פינה.

כולך מוצף, רק רוצה להתיר את הספקות,

הם יפתחו את השמיים, אבל ישנו את הטיסות.

אז הוא ישאל, וגם יבדוק את עומקם של הסדקים,

ימלא כמה דפים, וימשיג את הכאבים

לסיכום גם יחייך, ויתחיל בהסברים,

אתה מבין כבר את הכול, נפרד מפרק בחיים.

אתה יוצא, ושוב מרגיש שהפסדת במלחמות,

אתה לא כל כך טוב בהמסת החלומות

ואיך תאמר למשפחה, לחברים בעבודה –

"לראשונה אתמול אובחנתי, אני חולה במחלה."

תיאלץ להיפרד מחייך הישנים,

להילחם שוב בספקות על אהבה ללא תנאים,

אולי עדיף להיות חולה במחלה של הפרקים,

לעזאזל, למה הגעתי לדייק ת'כאבים.

אתה משחרר את המילים, זה יעזור שוב לעבד,

המחברת לא מוותרת, מתחיל להיפרד

היא נרטבת, והדיו מתעלם מלכלוכים.

האם כולם כך יתעלמו ויחבקו ברחמים?

נפרד מעברך הנקי ללא רבב,

מתקופות בלי מרשמים, אך מלב בשדה הקרב.

מהצהרה בפני כולם – "אני חף מרישומים,

בחוץ חופשי אבל אזוק, אסיר נמלט של החיים."

אתה נפרד, אבל שמח, יוצא מבור מלא בורות

משלים לאט עם עצמך, נלחם חזק בשביב עצבות,

בקרים טובים עם קצת לכלוך וכדורים בשלל צבעים

אתה יוצא זכאי בדין, אסיר נמלט מכאבים.

 

 

"הרצון לדייק במילים" מאת טליה קמרי. הוצאת ספרי ניב, 159 עמודים. שנת 2026