ספר שירים חדש: בין חולות הזמן מאת יפה רותם

 

ספר שירים חדש:

בין חולות הזמן מאת יפה רותם

 

"בין חולות הזמן" מאת יפה רותם בהוצאת ספרי ניב, הוא ספר שירים מרגשים ונוגעים הלוקח לסיפור המסע האישי של יפה.

מהרגע שבו הכותבת הבינה מהי משמעותה של המילה הכתובה היא מבקשת באמצעות שיריה דבר אחד: מרחב לנשום.  מרחב שבו אפשר להניח את העצב, בלי להתנצל, להחזיק געגוע בלי להישבר ממנו, ולתת למה שחי בתוכנו – הקטן והגדול – להישמע סוף סוף בקול ברור.

השירים נעים על הקו העדין שבין כאב לאהבה, חיים שמחפשים שגרה, ותודעה שלא מצליחה להירגע גם כשמכריזים שהכול נגמר.

בספר יש רגעי אהבה ושמחה, לצד רגעי אבל, כעס וכאב. יש בו רגעים משפחתיים ורגעים אישיים ובכלל רגעים מהחיים. השירים בספר נולדו מהרגעים האלו, מרגעים שאין להם שם, רק תחושה. רק רצון לעצור לשהות עוד קצת, להרגיש את ים המילים ששוטף את הכותבת.

זהו ספר של מי שיודעת שלפעמים הדרך היחידה לנשום היא לתת למילים בית.

 יפה רותם, נשואה, אם לשלושה וסבתא לחמישה נכדים. "בין חולות הזמן" הוא ספרה הראשון.

 

שירים מתוך הספר

 

געגוע

מתגעגעת בטירוף

אל הריח המבשר בית,

אל השום החרוך בחדר המדרגות,

אל סירי הנירוסטה הגדולים,

בעלי אוזן אחת,

שהכילו את כל מה שטעים בעולם.

עכשיו שלושים,

והריח שלך נעלם

וציפורים מצייצות

ואני לא ממש מבינה,

למה לעוגיות שעשיתי

אין נשמה?

לילות רבים עם ירח,

שיחות עם געגוע מובילות

לחוף ים גדול צבוע בכחול

עם שובלים בלבן של נחמה.

השארת עקבות בחול,

אימא,

וחור גדול בלב.

וגעגוע שמתרחב בכל רגע,

עם דמעות שמתפרצות.

דלת הבית פתוחה,

אימא.

אני מחכה לך,

עם קפה מהביל כזה שאהבת

גדוש בסוכר וטעם שרק את הבנת.

 

דברים שלא אמרתי

כשבגרתם,

לא שמעתם אותי מקטרת על ילדותי.

על החסך שהיה לי, על כמה יש לכם

לעומת האין שהיה לי.

וכשגדלתם,

שמרתי על העקרונות החשובים לי

ולא יותר... וממש לא הרבה,

כי אימא נודניקית לא רציתי להיקרא.

כשנסעתם,

בכיתי חרש ולא העזתי לומר שאתם

כל כך חסרים ואני כל כך מתגעגעת.

וכששכרתם דירה,

לא הרציתי לכם על חמימות הבית,

כי הבנתי שאתם צריכים מרחב.

ובגלל שגידלתי אתכם להיות כל כך עצמאים,

אז הינה זה בא, דירה להשכיר.

כשישנתם אצל חברה תהיתי,

מה רע במיטה שלכם?

אך לא ישבתי על מצפונכם.

כשחזרתם שתויים ורוויים אלכוהול,

גם אם חשבתי לעצמי, בזבוז כספי,

הבנתי שזאת דרככם לבלות.

לפעמים קצת נאמתי בפניכם, אבל ממש בקטנה,

כמו שאמרתי, אימא נודניקית לא רציתי להיקרא.

אך מה שכן אמרתי, ואומר עד זקנתי,

הוא שאני כאן, עבורכם, תמיד מחכה,

ושדלת ביתי תמיד תהיה פתוחה

לקבל אתכם, איך שאתם, מהיכן שאתם,

וממש לא משנה דבר ושום דבר,

כי אתם ילדיי,

ואהבתי לכם לנצח שמורה.

וכל הדברים ההם שלא אמרתי לכם?

אילו רק אמרתי, אולי הכול היה נראה אחרת.

כשאתה הולך

כשאתה הולך

הכול נקרע בי,

וכשהדלת נסגרת,

אני לא יודעת מתי שוב ניפגש.

שום דבר לא מסודר,

חצי שנה? ואולי שנה?

כשאתה הולך,

הכול נשבר בי.

כאילו לא בניתי דבר.

כשאתה כאן,

הכול מואר.

ולמרות שאין לי יום הולדת

אני מרגישה כמו בחגיגה.

אני עוטפת את עצמי בים של מסכות,

שלא תראה כמה אני שבורה.

ורגע לפני שהדלת נסגרת,

אני אותך מחבקת,

משחררת,

נותנת לך ללכת.

כי בלב פנימה

אני בכלל לא רוצה שתלך.

כי הרי אני אימא שלך.

יש פרדות שלא מסתיימות,

אהבות כואבות,

אבל שתדע שאהבת אם

חזקה מכולן.

לכן אותך אברך ולמענך אתפלל,

שתהיה מאושר

בכל אשר שתלך.

 

בין חולות הזמן

בין חולות הזמן את צועדת,

לפעמים ילדה, לפעמים אישה,

לפעמים כל כך עייפה.

בין חולות הזמן את רוקדת,

וגופך הופך לאור ונודדים זיכרונותייך,

נושקים לשעון החול.

העבר חצי מאה לו, ההווה צמא לעוד,

את העתיד את משנה לך, מציירת לבבות בחול.

בין חולות הזמן את נרגשת מפעימות המחר.

מה תרצי, ילדונת, מהרי, הן הזמן כמעט תם.

בין חולות הזמן את מבקשת משאלה אחת,

בין חולות הזמן את מחפשת נעורים של המחר.

 

 

 

"בין חולות הזמן" מאת יפה רותם. הוצאת ספרי ניב, 146 עמודים. שנת 2026